על רס"רים ואלוהים

תאוריית התכנון התבוני גורסת שהחיים על כדור הארץ מורכבים ומתוחכמים מכדי שיתפתחו בכוחות עצמם. לפיכך חייבת להיות ישות תבונית שיצרה את כל החיים בכדור הארץ כפי שהם.

ישנם שלל טיעונים מדעיים השוללים את התאורייה הזאת מכל וכל ואני הייתי רוצה להוסיף את תרומתי הצנועה למאמץ.

כל מי שישהה דקות ספורות בחברתו של רס"ר, יתבונן בעשן הסיגריות המסתלסל מעלה מזוית פיו. יאזין למוזיקה המזרחית שהוא טוען להיותה "המוזיקה הטובה ביותר". ישמע את שלל ההבלים שהוא פולט בחוסר הבנה מושלם ובביטחון עצמי מוחלט. יבין בוודאות שאין סיכוי בעולם שישות תבונית אחראית ליצירתם של נגדי המשמעת.

הקשר בין רס"רים לאלוהים לא נעצר בנקודה זאת. כשהייתי חייל צעיר ניסיתי נואשות למצוא את ההיגיון בפקודותיהם. לשווא, ככל שהתאמצתי עדיין נראו לי דרכי פעולה אחרות יעילות במידה רבה. כשניסיתי להסביר להם את היתרונות הגלומים בעבודה בדרכי שלי נתקלתי בתגובות שנעו בין "אתה חייל חצוף" לבין "דברים שאתה לא מבין בצבא אינם מטופשים, הם תוכננו בידי אנשים בעלי יותר ידע וניסיון ממך"...

לבסוף חוויתי הארה אל מנהגי הרס"רים יש להתייחס כאל דת. אין טעם לרדת לפשרם או לצפות להסבר הגיוני. תוריד את הראש תהנהן וכך תחסוך לעצמך זמן רב של תהיות ועוגמת נפש.

תפיסה זו נכונה לא רק לרס"רים. אל כל אדם שמאמין ברעיון כלשהו בניגוד להיגיון הבריא ולראיות בשטח יש להתייחס כך.

הכנות לשביל ישראל

אני מתכנן לעשות את שביל ישראל לאחר השחרור שלי.

רוב הציוד מוכן, התחלתי להתאמן כדי להגיע בכושר, 

אני יודע איפה אני מתחיל ומתי.

 

רק דבר אחד לא ברור לי, מתי בעצם החלטתי שאני רוצה לצאת לשביל?

כאשר מדובר בעולם הפיזי הסובב אותנו קל להגיד מה גרם למה: 
הטמפרטורה עלתה כי הוסיפו עץ לאח, הרכב החליק כי היה שמן על הכביש, הלווין נשאר במסלולו כי סך הכוחות שפעלו עליו נותרו בשיווי משקל.

אם נחזור אחורה מספיק בחיפוש אחר הסיבה הראשונית נגיע אל תורת הכאוס ואל פרפרים שמנופפים בכנפיהם אבל אני לא מעוניין לגרום להוריקנים אז נימנע מזה.

כאשר אנחנו מדברים על בני אדם העניינים הופכים למורכבים בהרבה. 

אני מעוניין ללכת את שביל ישראל זה נתון. 
השאלה היחידה היא למה?

האם זה חלק מהמוסכמה החברתית לפיה כל חייל משוחרר צריך לארוז תיק לצאת למדינת עולם שלישי (רצוי עם כמה מחלות אקזוטיות וללא שרותי הגיינה בסיסים)?  נראה לי שלא. אחרי הכל השביל נמצא בארץ כך שהוא לא מספק את אלמנט הבריחה מהיום יום.

האם זו השראה מאחותי שעשתה את השביל לפני מספר שנים?
יתכן, למרות שהרצון לבצע את השביל הופיע אצלי הרבה שנים מאוחר יותר.

אין רגע ספציפי שאני יכול להגיד שבו החלטתי שאני יוצא לשביל.

חוסר הידיעה הזה פותח עולם שלם של שאלות על תפיסת העצמי שלנו. אם כל החלטותי נובעות מגורמים חיצונים מהו האני? סך ההשפעות הסביבותיות?

הבודהיסטים לקחו את השאלה הזאת לנקודת קיצון מעניינת

בטקסט הבודהיסטי "שאלותיו של המלך מילינדה" מופיע הקטע הבא:

נַגַסֵנַה, נזיר בודהיסט מואר, נשאל על ידי המלך מִילִינְדַה היווני
מהו אותו דבר אשר מכנים 'אדם' אם הבודהה טוען לחוסר עצמיות.
"כיצד הגעת לכאן?" שאל הנזיר את המלך 
"במרכבה" ענה לו המלך. 
"המרכבה הזאת" שאל הנזיר "האם היא בנויה מקרשים וגלגלים? 
האם היא מכילה מסמרים ובד?" 
"כן" ענה לו המלך.

"האם הקרשים הם המרכבה?" שאל הנזיר

"לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם הגלגלים הם המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם המסמרים הם המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם הבד הוא המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"מהי אם כך המרכבה"? שאל הנזיר

"הכינוי שאנו נותנים לצירוף של כל אלה" ענה לו המלך "הקרשים והגלגלים המסמרים והבד. השם "מרכבה" מתאר את הדבר שנובע מהצירוף של כולם ביחד אך המרכבה אינה נמצאת באף אחד מין הדברים האלו ולא מחוץ להם"

"בדיוק כך" אמר הנזיר "גם המילה "אדם" הנה שם לכל אותם מרכיבים או תופעות פיזיות ומנטליות המרכיבות אותו. אדם אינו סך כל המרכיבים האלו אלא השם או הכינוי למכלול התופעות האלו. כאשר קיימים הצירופים האלו יחד מכנים זאת "אדם" אך אין בו דבר שניתן לזהות אותו כמהות שלו."

מצד שני אולי אין טעם -ואפשרות- לאתר את ההתחלה

יואב בלום בפתיח לספרו מצרפי המקרים כותב:

הביטו בקו הזמן.

כמובן הוא רק אשלייה. הזמן הוא מרחב, לא קו.

אבל לצורך העניין הביטו בקו הזמן.

צפו בו, זהו כיצד כל אירוע בו גורם ונגרם, נסו לאתר את תחילתו.

לא תצליחו, כמובן.

לכל עכשיו יש לפני.

......

הביטו שוב בקו הזמן.

מצאו את הנקודה הנכונה, הניחו אליה את האצבע ופשוט החליטו, "זו ההתחלה."

היסטוריה של מנזרי הדממה

28/03/1112 במערות

היינו שלושה, זאת הייתה משלחת חקר מערות סטנדרטית ביולוג, גיאולוג, וסייר. הגענו לאתר העתידי של מושבת אלפא. הזרעתי את האגם בחיידקים. בעוד שבוע כשהאוכלוסייה שלהם תגדל מספיק אוסיף דגי מערות וסרטנים. בעוד כמה שנים כששרשרת המזון המקומית תתבסס מספיק נוכל להוסיף כמה טורפי על.

שיפרתי את תנוחתי על תיק הגב ולגמתי בהרהור מסיידר התפוחים. "שקט כאן" אמרתי ספק לשותפי ספק לחלל המערה העצום "אני אוהב את זה". מקס הרים מבט אלי מתבשיל הבשר "לא ימשך הרבה זמן. עוד שנה יתחילו לבנות כאן. עוד חמש שנים יתחילו לגור כאן". "אני יודע, אבל זה עדיין מבאס. אף לא הייתי במקום כל כך שקט. תמיד היו לידי עוד אנשים"

בדרך חזור ניסיתי להתענג על הדממה, בקרוב אחזור אל השמש הארגמנית, אל השאון תמידי של מיליוני בני אדם נעים ונדים, פרסומות מיועדות ישירות אלי, סרטים רעש. כל זה נראה מתועב בעיניי אחרי שבועות הדממה מתחת לאדמה. חשבתי אל העתיד התוכניות היו ידועות לכל. תוכננו מאה ערים תת-קרקעיות כל אחת תכיל חמישים מליון איש חיים כל חייהם בצפיפות, בלי רגע של פרטיות בלי רגע של דממה.

המחשבה המשיכה ללוות אותי בשבועות הקרובים חשתי מחנק, הרעש ליווה אותי בכל אשר הלכתי, ניסיתי להימנע ממקומות צפופים אך ללא הועיל. התחלתי לעשות את מרבית עבודת הניירת מהבית ולהגיע רק לצורך ניסויי המעבדה. אבל כשהתעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. באותו יום הלכתי להתפטר, הבוס שלי ניסה לשכנע אותי שאני סובל מטראומת סוף העולם ולבסוף סגרנו על חופשה ללא תשלום למשך חודש. קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לאוסטרליה לאותו לילה.  ישנתי בסידני בלילה ובבוקר לקחתי טיסת המשך לניו זילנד. שם שכרתי ג'יפ אותו העמסתי במזון ודלק לשבועיים ויצאתי לשטח.

באותו ערב אוחז ספל תה מול רקיע עטור כוכבים מצאתי שוב את הדממה של המערות, מצאתי שוב את עצמי.

שבוע מאוחר יותר הגעתי אל קפה אינטרנט בעיירת דייגים שוממת. כתבתי, עיוור לזמן החולף לוגם בהיסח הדעת מהקפה המתקרר. כתבתי בלי תכנון ובלי מטרה כשסיימתי היה בידי תיאור בקווים כללים של מנזרי הדממה ושל החוויות שהובילו אותי לכך. "כל אדם זקוק לפינה שקטה, מקום בו יוכל להיות עצמו. בני האדם עוברים כעת לחיות מתחת לאדמה, בערי ענק תת-קרקעיות, צפופות ורועשות. לא אוכל להכחיש את ההכרח שבהגירה אבל באותה נשימה אני יודע שלא אוכל לחיות בצורה כזו. הפיתרון ברור, ראיתי את המנהרות היוצאות מהמערה הראשית, הפתחים הרבים היוצאים אל הלא נודע. כל שעלי לעשות הוא למצוא מקום מתאים במרחק כמה שבועות הליכה מהמושבה ליצור בו חוות מזון ולעבור לגור שם יחד עם כל אדם שירצה להימלט אל הדממה. העלויות לא יהיו גבוהות אם נגדל לעצמנו את המזון ונארח מטיילים מזדמנים. כחלק מהשאיפה לאיזון –ואולי לתנועת נגד- לעולם הרועש נמנע מחיבור לאינטרנט ומאחזקת מקרני סרטים והולוגרמות. איני לודיסט, אין רע בטכנולוגיה. אבל ההצפה של התודעה ברעש בעת הזו היא מוגזמת.  

המנזר לא יהיה קשור לדת. כל אדם זכאי להאמין באשר ירצה, אין חוקים להוציא אלו:

אדם צריך לממן את שהותו במקום אם בעבודה ואם בתשלום.

אלימות ונשק אסורים במנזרים.

המקום יהיה פתוח לכל. דת, מין, וגזע, הם חסרי משמעות במנזרים.

עד כאן כתב ג'ון קרן מייסד המסדר. ב18/11/2178 הוא מת מאוטם שריר הלב מוקף בחסידיו וממשיכי דרכו. הוא נקבר במנזר הדממה של מושבת אלפא וחסידיו פוקדים את המקום מידי שנה מתוך כבוד לאיש ששינה את העולם בכך שנמנע מלדבר.

כיום ישנם חמישה מנזרים ועשרות אלפי אנשים שמורשתו של ג'ון נגעה בחייהם.

מחשבות בעת שמירה 3

מחשבות בעת שמירה-3

הניחו לי לתאר בפניכם שני בסיסים: האחד נמצא בקצהו של שביל עפר בסמוך לים המלח. ללא תחבורה ציבורית ואפילו ללא שק"מ (מעין חנות קטנה בו עובד ג'ובניק ומוכר מוצרים לחיילים. השק"ם מתאפיין במחיריו הנמוכים ובכך שהוא משמש מדד לאיכות חדר האוכל. ככל שהאוכל גרוע יותר כך יתארכו הטורים בשק"ם ולהיפך) הדרך היחידה לצאת ממנו היא לנסוע ברכב צבאי כשעה בכדי להגיע לתחנת אוטובוס שממנה רק מתחיל המסע הארוך בחזרה לציביליזציה. לא אטרח להכביר מילים על כמות העבודה בעמיעז, המספר הרב של השמירות, והיציאות הביתה שמתרחשות בין פעם בשבועיים לפעם בשלושה שבועות. חריג אחד עלי לציין: האוכל מעולה.

משנהו ביסל"א (בית ספר להגנה אווירית) נמצא כארבעים דקות מבאר שבע.  יש תחבורה ציבורית, מרפאה מסודרת, שק"מ מפואר וכמות העבודה שואפת לאפס. הדובדבן שבקצפת הוא העובדה שיוצאים הביתה כמעט כל סוף שבוע. בתקופת שהותנו בביסל"א הסוללה יוצאת לסדרות חינוך – פרק זמן שנע בין מספר ימים לשבוע שבו מנסים להסביר לך עד כמה חשוב למות למען המולדת, בנימוק המשכנע שאחרים עשו זאת לפנינו- יכולים לעשות כושר בנחת, ולהשלים את כול הטיפולים הרפואיים שנדחו היות ולא היה רכבים בעמיעז בכדי להוציא את החיילים לבדיקות.

בצהרי יום שני לאחר חודשים של ציפייה היינו אמורים לצאת לבסוף מעמיעז לביסל"א לשלושה חודשים של אימונים ומנוחה. הטיולית -מעין משאית אסירים שלה הוצמד הכינוי המלבב הנ"ל על מנת שנחוש שאנו מטיילים בעת שנקפוץ מעלה ומטה על כיסאות קשים כבטון- כבר הגיעה ואנחנו חיכינו בקוצר רוח לפקודה לעלות על הטיולית. דה עקה נראה שלקצינים לא אצה השעה הם נקראו לפגישה עם המג"ד השעות רדפו אחת את רעותה ואנו ירדנו לאכול ארוחת ערב "אחרונה באמת" בחדר אוכל. בסופו של דבר הקצינים יצאו מהפגישה עם המג"ד ובפיהם בשורות איוב: "יוצאים לפריסה, תארזו תיק עם ציוד חיוני ללילה את השאר תשאירו כאן" (פריסה הינו מצב בו אנו לוקחים את כל הציוד של הסוללה: מכ"מים, טילים, אוהלים וכיו"ב וממקמים אותו על גבעה בעלת נתונים אסטרטגים מתאימים)

תוכלו אם כן לתאר את הרגשתי כאשר לקראת סוף הפריסה בעודי מפנטז על מיטה חמה בביסל"א ומזון שלא מגיע מקופסאות שימורים קיבלתי מסרון.  

אמא: "איך בביסל"א?" ובכן אמא ממש לא עונה על הציפיות.

אחד מהדברים שיכולים להעלות לי את הסעיף זה כשמנסים לכפות עלי דעות.

תעיד על כך בצורה יפה הפסקה שמצאתי ביומן שניהלתי בטירונות:

10/06/2010 10:06

"התחכמתי עם המפקד. לא בריא אבל נמאס לי להתאפק. וזה סיפור המעשה: עמדנו בשני טורים בדרך לחדר אוכל כאשר הריצו אותנו לעמוד בשלשות תוך עשרים שניות. לא עמדנו בזמן והמפקד הריץ אותנו שוב לשני טורים ובחזרה לשלשות . בפעם הזאת עמדנו בזמן וכאשר המפקד שאל למה הפעם הספקנו (והיה ברור שהוא רוצה לשמוע כי רצנו...) הצבעתי "הקשב המפקד, היינו יותר קרובים" כמובן שזה העלה לו את הסעיף "תשובה מטומטמת" לרוע מזלו זה גם היה נכון כך שחוץ מהתגובה האינטליגנטית הזאת הוא לא יכל לעשות הרבה"

אני מניח שהקו הזה באופיי הוא הגורם לכך שבחוות דעת לקראת יציאה לקורס קצינים מפקדת הסוללה טרחה לציין ש"אני שחצן ולא מקבל דעות של אנשים אחרים". החוו"ד הזה הוביל אותי לאירוניה מעניינת. יכולתי –בהתאם לדחף הראשוני שלי- לדחות כליל את דברי הקצינה, התוצאה שתנבע מדחייה זו תהיה שאני לא מקבל דעות של אנשים אחרים. כלומר בסירובי לקבל את הדעה על אופיי אני מאשש אותה. א ב ל אם אבחר להתנהג הפוך ולהסכים עם הטענה הנ"ל יוצא שבהסכמתי עם החוו"ד אני מבטל אותו.  

יום מיונים נכתב בהוראות/

ציפתי ליותר משלוש שעות.

שחצן אטום לדעות אחרות/

עם חוו"ד שכזה לא אצפה לגדולות/

עוד ציטטה מהיומן:

"אני מלווה מכלית בדרך לעוד נקודת אימון (יש לזה שם מרשים "מפקד משימה" אבל בתכל'ס אני פשוט יושב ברכב עם נשק לשעת הצורך) קצת על הרכב מדובר במשאית משנת 1976 ואני לא זקוק להרבה דמיון כדי לדמיין אותה כחלק מהשלל שהשגנו מהמצרים ב73 עוד קצת מאמץ ואני והמכלית נדמית לי כחלק מצי הרכב שליווה את הבריטים במלחמתם בקרב אל עלמין כנגד רומל (1942...)

בדרך לתרגיל תולים שלטים "לחתונה של נופר וששון" כדי ששאר השיירה לא תטעה בדרך. מעניין מה חושבים האזרחים ברחוב כאשר הם רואים חייל עם אפוד ואב"כ תולה שלטים לחתונה..."

יום חיסונים:

מול מזרקים מלאי נגיפים/

עומדים חיילים קפולי שרוולים/

מחטא ומזריק ולטופס מכניס/

החובש הנועז ת'שפעת מביס/

קצינים ולוגיקה: לקצינים מסתבר יש ראיית עולם שונה מהחייל הפשוט, גישה זו מבוססת כמובן על שיקולים לוגיים איתנים. ניקח לדוגמה את הסיטואציה הבאה: חייל מנסה לנצל את הזמן המת בלו"ז נשכב על הדשא מניח את כובע הב' כמגן שמש ומנסה להירדם. לכאורה ניצול אידאלי של זמן מבוזבז. אך לא לדעת הקצינים. אלה הותנו במהלך הקורס להגיב באופן מידיי על המראה המזעזע הזה: "קום, מה אתה מסמרטט?!"  בשיחה שערכתי עם מספר קצינים בניסיון להבין את שורש הבעיה במצב הזה הם העלו כאיש אחד את הטיעון הבא: "זה לא נראה טוב!" (לצורך הדיון אני מתייחס לטוב שבמשפט הזה כשאלה של מראה ואסתטיקה ולא כשאלה של טוב ורע.) אין מה להגיד התשובה הזאת הרשימה אותי מאוד. אלפי שנים מנסים הפילוסופים להגדיר את מהות היופי. האם היופי נמצא בעצם עצמו או בעיניי המתבונן? והנה מגיע צה"ל לוקח חבורת צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ולאחר קורס של שמונה חודשים מעניק להם את היכולת לפתור קושיות פילוסופיות עתיקות יומין בלי להניד עפעף.

מחשבות בעת שמירה 2

מחשבות בעת שמירה  2

מעשה בכומתה שבבית נותרה,

זעקה הכומתה במר לבבה,

"כיצד זה אותי נטשת?

ללא מילה פשוט הלכת.

מארה על ראשך חייל שכחני

מי יתן ותתקל בשוטר צבאי."

נבואה ניתנה לשוטים וכומתות,

ומחיילים פשוטים נשללות החופשות.

ואכן נסעתי לשבת לחבר והתברר לי שאומנם ארזתי מדים אך הכומתה נותרה בבית. בתחנה מרכזית באר שבע שוטרת צבאית נתנה לי דו"ח על דיגום (מילת קוד צבאית לאיך שאתה נראה) ובו ביום עליתי למשפט אצל המג"ד וקיבלתי 25 יום ריתוק (בתוספת מטר צעקות ממנו ומפקדת הפלוגה)

מוסר השכל? בוא רק נאמר שאם הייתי משקר לשוטרת הצבאית בפנים ואומר לה ש "הכומתה נפלה באוטובוס ואני עכשיו בדרך למחלקת אבדות של אגד." הייתי מקבל עונש קטן בהרבה אם בכלל.

                                    ________________________

דת:  אני משרת בנ"מ, יחידה קטנה בחיל האוויר, ובה רוב מוחלט של חילונים, מה שיכול להוביל לסיטואציות די משעשעות:

מפקד בטירונות ששואל אותנו אם "לא נוכל לחבר את התפילה של הבוקר והצהריים?" הייתי מאוד קרוב לענות לו "רעיון גדול המפקד. בוא נעשה יום אחד מרוכז לתפילות ונהיה פטורים לשאר השבוע"

קצין בסוללה שמגיע אלי בסוכות "משה, בטח תשמח לדעת שארגנו ארבעת המינים לשבועות" מה יכולתי כבר לעשות? "כן דויד אני שמח מאוד..."

  ________________________

רצועה לנשק: במשך תקופה של כמה חודשים הסתובבתי עם רצועה לנשק מאת "המחלקה לבריאות הציבור" וחשבתי שאני ציני...

                                        _______________________

גרפיטים: כעיקרון אני חושב שאת הגרפיטים הכי טובים ראיתי בעמדות שמירה, לאנשים שם יש ה מ ו ן זמן לחשוב על משהו מוצלח.

"עד מתי גדוד נהגי הפרדות" היה אחד שאהבתי.

כתובת בש.ג: "אם זבובים היו מכת מצרים הראשונה, פרעה היה משלח את העם מיד."

יש את הגרפיטים המבואסים: "אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גהינום ככה הוא מרגיש"

"עזור לי" זעק הפצוע "זה לא בסמכותי" ענה לו החובש (קורס חובשים)

"איבדתי את רגלי" זעק אז הפצוע "מסדר חולים בשש" ענה לו החובש (כנ"ל)

                                                              

קיבוץ גלויות: דרוזי בצה"ל שמקלל ברוסית. אשרינו שזכינו

הרצח בבית פוגל:   מול סכין מרצחים וזעקת נטושים יעמוד מכתמי יתום.

 חריזה לא תועיל לתיאור הזוועה מילים לכסות את הדם.

משקליי יעמדו נבוכים ביופיים מול אחת מרעות האדם. 

מחשבות בעת שמירה 1

מחשבות בעת שמירה

האוכל אכיל עד טעים/

המדים מכרים ותיקים.

אחרי חודשים ארוכים/

הצבא מרגיש כמו בית.

ואכן אחרי כמעט שמונה חודשים בצבא אפשר לומר שהתרגלתי לאורח החיים הצבאי. לראות את עצמי על מדים, לקום לשמירה בשתיים בלילה, להסתובב עם נשק, להתגלח ולצחצח את הנעליים לפני מסדרים, וכו' . אבל הייתה תקופה של כמה חודשים שבה היה לי מוזר לראות את עצמי על מדים. ומתברר שלא רק לי:

זה היה בחג שבועות. ביצעתי אבט"ש בישוב קטן-בסדר, קטן מאוד-בשם מצפה אשתמוע. זוהי ישיבה שממוקמת על גבעה בדרום הר חברון המקום מכיל 13 קרוונים, חדר אוכל, ובית מדרש. ללא ספק ניצול מרבי של הכישורים הקרביים שרכשתי בחודשיים שלפני.

מה שהוביל לשיחת טלפון הבאה:

אני: "-אז אנחנו עושים כאן 10 שעות פטרול ביום. וכשאנחנו לא שומרים אנחנו בכוננות"

אמא: "ומה קורה אם יש שם אירוע?"

אני: "אנחנו מתפעלים אותו"

אמא: "מה, אין שם חיילים אמיתיים?"

תאמינו לי זה כאב...

בניגוד לאימי נראה שהיו אחרים שהתרגלו במהירות לרעיון שאני חייל. קבוצת תיירות צרפתיות שפגשתי בתחנה מרכזית בירושלים ביקשו להצטלם איתי כדי להראות לחברים בבית. תקשרנו נהדר היות ושלטנו היטב בשתי השפות. אני דיברתי היטב עברית והן דיברו היטב צרפתית...
                                              _______________________________

מנת קרב: מנות הקרב הם מה שתאכלו כשתגיעו לצבא ותצאו לשטח. או סתם כשהחדר אוכל יהיה סגור בגלל פסח. דמיינו קופסה בגודל קופסת נעליים ובתוכה קופסאות שימורים: טונה, תירס, לוף. ובמנות המשופרות אננס וגולאש הונגרי. תאכלו את זה יום אחרי יום במשך חודש ותבינו למה חיילים שונאים מנות קרב. אני בחיים לא אשכח את הפעם שבה הגיעו הורים של אחד הטירונים לביקור והביאו לו קופסאות שימורים של טונה ותירס...

באותו עניין אחד הטקסטים המדאיגים ביותר שקראתי בשרותי הצבאי-להוציא את  "חומר רדיואקטיבי לטפל בהתאם לתקנה 13.4"- הופיע על פחית לוף: "מיוצר בליווי וטרינרי"  משהו שאני צריך לדעת?

______________________________

שמירות: פעם, כשהייתם אומרים לי "שמירה" זה היה נשמע כמו הדבר הכי מגניב בעולם. עומדים לבד בעמדה עם נשק, וכשמגיע מישהו יורים בו. קול! ואז הגעתי לצבא וגיליתי ששמירות זה לקום באמצע הלילה ולשמור כשהטמפרטורה צונחת. או לעלות לשמירה בשיא החום ולגלות שכשדיברו על פיצוץ אוכלוסין התכוונו לזבובים. אז לחיי כל השמירות שעוד נותרו לי, לחיי לילות חסרי שינה, וימים חסרי מזגן. אני מקדיש את הקטעים הבאים:

ציפורים לנדוד החלו

כלתה שנה-חלפה עונה

מתי תחלוף גם השמירה?

יושב החייל בשמירה וחושב:

חשובה השמירה על אדמת המולדת.

חשוב השרות, וחשובה  הנתינה.

אך חשובה שבעתיים

שנת הצהריים.

___________________