המחנה

המחנה משה וולפסון
 
שלג רפרף מטה, רוח קפואה נשבה.
עננים חלפו ממעל צופים בעיניים סומות ברשע קדום ששב לעולם.
הרוח חלפה בין גדרות התיל לא מבדילה בין סוהר לאסיר בין רוצחים לנרצחים.
שני שומרים מכורבלים במעיליהם פסעו ליד גדרות התיל החשמליות 
מנסים לדבר מעבר ליבבות הרוח ומעל לאנקות האסירים.
אילו הזדמן אדם למקום שכוח אל זה, 
בו קפאו אנשים וקפא המצפון והיה מעז ללכת בלאט בעקבות השומרים, 
(שעל פי ציווי ממעל אמורים היו לירות בכל זר שקרב
פן יראה דברים שאין הדעת סובלת פן ידע העולם את המתרחש במקום זה)
או אז היה שומע את קטעי השיחה הבאים ומבין את גלגל החיים ועיוורון העולם.
 
"אז מה, כמה רכבות ניקינו היום?" 
"שש" השומר לגם ארוכות מהתרמוס שבידו
"שברנו ת'שיא של החודש" 
"וואלה? תביא קצת קפה. מתי אנחנו אמורים לגמור את המשימה?"
"אתם מתכוון עד שנשמיד את כולם? בערך חצי שנה.
 אבל אני מתערב איתך שנצליח לסחוט מהמוח היהודי כמה פטנטים שיאיצו את התהליך." 
"עשינו עסק, אני אומר בערך שבעה חודשים עד שננקה את העולם מהם. כמה זמן זה ייקח לדעתך?"
"חמישה חודשים" הוא לגם ארוכות מהתרמוס. 
"אתה יודע כמה אנשים מובטלים מוכנים לעבוד תמורת כמה קילו סוכר!?"
"אירוני מאוד לחשוב שאנשים נשבעו במשך 80 שנה שדבר כזה לא יחזור,
 ואיך שאנחנו חוזרים לשלטון כולם מתרפסים בפנינו"
"עוד יותר מצחיק שהמחנות הם באותו מקום ואנחנו משתמשים באותם שיטות ממלחמת העולם השנייה"
"טוב היה להם הרבה ניסיון, אתה יודע שסבא שלי עבד כאן אז?"
"באמת? גם סבתא שלי. מצחיק איך שהעולם עובד הא?"
"אהה, אתה יודע במשך שנים הייתי בטוח שלא נוכל לקיים את השליחות הזאת."
"גם אני. מזל שהמדענים הצליחו לגלות את הגנים שמאפיינים את הגזע הנחות הזה"
"הכי מצחיק שהצענו בדיקת גנטית חינם ואנשים התנפלו על זה" 
"כן מדהים כמה מטומטמים אנשים יכולים להיות. טוב שאנחנו משמידים אותם."
 
אילו המשיך אותו שומע אלמוני ללכת והוא מתמודד עם תחושה עזה של "דז'ה וו".
מנסה שלא להסתכל לעבר הארובות אשר פלטו אפר מעורב בעשן.
מבוסס לאיטו ליד הצריפים הרעועים אשר קירותיהם העניקו אשליה בלבד של מחסה מהרוח. 
חולף סמוך לבתי החרושת שמיצו את שארית הכוח מהאסירים שהשתלם להשאירם בחיים.
עובר סמוך לביתנים שבהם בוצעו ניסויים מדעים שמנגלה לא חלם שיזכה לבצעם. 
מדלג מעבר לפסי הרכבת שביתרו את שטח המחנה לשני חצאים זהים בגודלם.
היה מגיע בסופו של דבר אל הכניסה שם מנסה לחפות אל עיניו מהרוח המעורבת בשלג ציפתה לו הפתעה. 
במקום המילים: "העבודה משחררת" אשר פורסמו לדיראון ברחבי העולם והפכו למשל ולשנינה, 
התגלו למול עיניו באותיות קידוש לבנה המילים:
"מחה תמחה את זכר עמלק"

                                                  ------------------------------

זו יצירה שכתבתי בימי כתלמיד בישיבת מקור חיים.
יש תשובות תאולוגיות לנושא שאני מציף כאן אבל אני עדיין חושב שראוי לדון בו.

חמשירים

היה לי מנהג בצבא לשלוח סמסים בחמשירים. בדרך כלל בהודעה אחת, לעתים בשני הודעות.
יש כאן כאלו שטובים יותר וטובים פחות אבל אני חושב שרובם נחמדים.

אז הבא נתחיל:

בתחילת השירות הצבאי:

(14/10/10)

יושב החייל בשמירה וחושב:

חשובה השמירה על אדמת המולדת

חשוב השירות וחשובה התרומה

אך חשובה שבעתיים שנת הצהריים.

(31/10/10)

האוכל אכיל עד טעים

המדים מכרים ותיקים.

אחרי חודשים ארוכים 

הצבא מרגיש כמו בית.

לאחר מוות של חבר בתאונת דרכים:

(23/11/10)

קשה לשמוע ולקלוט 

והדמעות דומם זולגות.

עפר מושלך על ידידי

קובר עמו גם את ליבי.

הרצח בבית פוגל:

מול סכין מרצחים וזעקת נטושים יעמוד מכתמי יתום

חריזה לא תועיל לתיאור הזוועה מילים לכסות את הדם.
משקליי יעמדו נבוכים ביופיים מול אחת מרעות האדם.

לידיד אחרי שיחה מתישה במיוחד מהרס"ר:

(30/11/11)

חי אני עם חוקים של אחר/

פי רוחש כן-ליבי זועק לא/

רוצה להיות צודק ולו לרגע/

ואז אסתר במסכה של רוגע/

(30/11/11)

מוקף אני חצאי אמיתות/

סביבי מקדשים הבלותות/

מנסה אני למחות ולצעוק/

אך זה מנוגד למוסכמות/

על כך הוא השיב לי:

(30/11/11)

אם סמים אני אסניף/

את ספר התורה אעיף/

אותי ידחו מהחברה/

כי שברתי מוסכמה/

אבל אם לא אהיה אני/

עוד אאבד בתוך עצמי/

כשאחיה כמו אחר/

ולא כעצמאי/

עוד מאותו חבר:

(08/1111)

מול ספרים עתיקים מעלי אבק/

יושב שעות עד שהראש נסדק/

תחת השמש אין כל חדש/

אך תענוג גדול לקבל ממך ד"ש!

ברגע של דיכאון בצבא:

(08/01/12)

חוקים חסרי משמעות/

ושוטים עם עודף סמכות.

את חיי מנהלים/

כעדר של עיזים.

לפני החתונה של אחי שלחתי לחבר:

(01/07/12)

בחמישי הקרוב אחי יתחתן/

שמח אני על המאורע/

אך חושש למדי מהפמלייה/

שיחות משמימות עם שכנות מזקינות/

נראה לי ממש כחלום בלהות/

התואיל ידידי להגיע עימי/

וכך אנצל מפגיעה בנפשי?

לבן דודי נולדה בת:

(10/09/12)

חיפשתי ברכה נמלצת/

אסופת מילים מפוצצת/

כשלתי בכך נמרצות/

כל שנותר הוא קלישאות/

אוותר על ניסיונות מוגזמים/

ואחזור ל"מזל טוב" תמים.

לחבר חובש שהשתחרר:

(01/11/12)

לא עוד קצינים טיפשים/

הקץ לחיילים בכיינים.

תמו ביקורות התברואה/

היי שלום מרפאה.

תהנה אחי באזרחות/

ניפגש כשתלמד אומנות.

ערב רגוע בבסיס:

(19/11/12)

בסופו של יום מתיש/

כשהקצין אותי מנפיץ/

אשב לפוש על סרט טוב/

אזרחות זה כבר קרוב!

טיול ברובע:

(28/11/12)

המדריכה לדבר לא פוסקת

הרוח לנשוב לא חודלת

תצפית גגות בעיר העתיקה

הייתי מעדיף מיטה חמה.

דיאלוג עם קצין:

חייל: שקלתי היטב את העניין/

        איני כפוף לחוקי בני אדם.

        מותיר אני לעצמי את הזכות/                              

        לסרב לפקודות חסרות משמעות.

קצין: הלא תבוש חייל פשוט/

        לא כך עובדת סמכות.

       אל תהרהר אחר הפקודות/

       זהו תפקידם של בעלי הדרגות.

חייל: אני אדם בעל בחירה חופשית/

        ועל כן אסרב לפקודות ללא תכלית.

קצין: אם חיילים כמוך ינהגו

      הצבא יהפוך לתוהו ובוהו/

חייל: אל תדאג קצין יקר/

        מרבית החיילים לא חושבים בכלל.

קצין: גם אני ממלא הוראות/

       שאינם אלא ערמה של שטויות.

       לא נתנה בידנו הבחירה/

       חובה לציית לכל פקודה.

חייל: אל תחרטט קצין חביב/

        גם אתה עוקף חוקים מסביב.

קצין: לא ניתנה בידך הבחירה/

        ציית לפקודה כלשונה.

חייל: ושוב אחזור להתחלה/

       בידי הבחירה בין טוב לרע.

       ישנם פקודות עם משמעות/

       להם אציית ללא שהיות.

       מנגד ישנה ערמה של שטויות/

       שרשמו שוטים עונדי ארונות.

       לאלו הפקודות היחס ברור/

       נתעלם מהם ללא הרהור.

קצין: עליך לשנות את גישתך/

        ולא, רע ומר יהיה גורלך.

חייל: מודע אני להשלכות/

        אשא בהם ללא חששות.

את הקטע הזה כתבתי בזמנו אחרי סירוב פקודה שביצעתי בצבא. והדיון שערכתי אחרי האירוע עם הקצין הממונה עלי.

בריאת העולם

 הבריאה

הערב רד לאטו על המוני החוגגים. רוח חמימה נשבה חולפת בין הרוקדים, מפיחה חיים באש. צלילי חליל נישאו אל על משתלבים בתיפוף קצבי. ריחות ערבים עלו ממדורות הבישול, עליה סובבו שלושה ביזונים שמנים להנאת הסובבים.

ממעגל הרוקדים התנתק אדם ונעמד בגבו לאש. הוא הניף את ידיו מעלה והרוקדים צנחו ארצה בדממת ציפייה.

"יום בריאה שמח!" אמר. קולו היה שקט אך נשמע היטב מעל אוושת הרוח. מנהיג השבט-ג'ון עיני נץ נעץ את מבטו במדורה כמחפש השראה או נזכר בימים קדומים. דקה ארוכה המתין, שקוע במחשבות. לבסוף נשא את מבטו מהאש ופתח בדברים:

 "לפני אלפיים שנה התאספו האלים והחליטו לברוא את העולם. מעש היא שכינסתם." אל המדורה הגיעה אישה עוטה בגדים לבנים מוכתמים בפיח-"מעש מאסה ביצירותיה המתות ורצתה ליצור יצורים שיחיו ויתפתחו, יצורים שיוכלו ללמוד מניסיונה הנצחי. ראשון הגיע חכמה. סקרן היה לשמוע את הרעיון החדש." אל המדורה נוסף אדם שכמו יצא מין האין, לבושו לבן וזקנו מגודל, מכיס גלימתו הציצו מגילות. "אחריו הגיע הנאה, אשר בשעמומו כי רב יצר כוכבים ונפצם זה בזה" אל המדורה נוסף אדם שלישי, לבושו צבעוני וכרסו בולטת מקטרת בצבצה מפיו. "רביעית הגיעה רגש. זמן רב חיכתה לאיזה חידוש בחייה, משהו ממנו תוכל לשאוב השראה או להתרגש עד דמעות." אל השלושה הצטרפה רביעית אישה יפיפייה, בגדיה משתנים נוכח הבהובי המדורה. "אחרון הגיע סדר. מזמן קץ בניסיון להשליט את חוקיו בגלקסיה המשתנה ללא הרף." אל המדורה נוסף אדם. גלימתו ללא רבב, שפמו ישר כסרגל וכל כולו אומר הדרת כבוד. "אז פתחה מעש ואמרה 'אחי! יש לי רעיון שחושבני שכולנו נרווה ממנו נחת!'

'ומה הוא?' מיהר הנאה לשאול, בעוד מאחוריו מהנהן סדר בכובד ראש. 'הבה ניצור עולם! חכה-' אמרה בראותה את הנאה קופץ שוב 'לא לאיזה כוכב מת שכל יחודו בהרכבו כוונתי. כוכב חי ברצוני ליצור. עם יצורים חיים שיוכלו לפרות ולרבות, ליצור ולשנות.'

 "המולת קולות נשמעה. הרעיון הפתיע את כולם. 'אני בעד' מיהר הנאה לצעוק. 'זה נשמע כיף!' לימינו הנהן חכמה בחיוך נדיר. 'אני בעד זה! נשמע מרתק. תחשבו על האפשרויות למחקר; יצורים שיוכלו לעבור שינוי...' מסביבו גלגלו כולם את עיניהם בשעמום גלוי. 'אני נגד.' אמר סדר באטיות. 'זה נשמע לי מאוד מבולגן; יצורים קטנים שידרשו כל הזמן את תשומת ליבנו...' 'אני בעד!' אמרה רגש בהתלהבות. 'תחשבו על זה! עולם שלם של יצורים חיים, טרגדיות, קומדיות סיפורי אהבה ושנאה והכול תחת ידינו!' 'אה' אמר סדר, רואה שכולם נועצים בו מבטם. 'אם כך אצטרף אליכם, שום דבר שתבנו לא יחזיק בלעדי' '

"'אם כך,' אמרה מעש משפשפת ידיה בהנאה, 'הבה נתחיל!'". מן המדורה עלו ניצוצות מדמים את כל כוכבי השמים לבד מכוכב אחד באמצע "'אני בוחרת בו!' אמרה מעש." ניצוץ האור גדל עד שמילא את החלל בו היו שאר הניצוצות. "האלים הניחו עליו את ידיהם. 'ראשית אשימה ברזל ונחושת בארץ,' אמרה מעש. 'למען יוכלו החיים לבנות את בתיהם וכליהם.'" עיגול האור הפך עמום יותר. חדי העין ראו פסי מתכת חורצים את פניו. "'ואני אוסיף מים,' אמר סדר בקולו חמור הסבר 'למען יהיו חייהם מאוזנים בין ארבעת היסודות." מים נקוו על פני הכדור, מותירים ארבע יבשות בולטות ועוד עשרות איים. "'אני אוסיף אש,' אמר חכמה והניף את ידו, ''למען יהו חייהם שלמים לחלוטין." כדור נוסף ניצת בוער כולו והחל סובב את הארץ "'ואני אצור ירחים.' אמרה רגש והניפה ידיה. 'למען יוכלו יצירנו  להסתובב בדד בליל, לחוש וליצור." שני כדורים נוספו לריקוד הכוכבים, אחד אדום כדם שני בהיר ככסף. "'לא אמרנו שניצור חיים?' שאל הנאה בהתלהבות. הוא עיוות פרצופו בהבעת ריכוז נדירה. קול צחוק צווחני עלה מן הכדור "'לאלו יקרא קנדרים.' אמר הנאה בחיוך. 'שפירושו שמחה.' מיהר חכמה להוסיף ברוב תועלת."

צליל חליל עלה מן הכדור. עליז וחסר דאגות למספר רגעים, עד שנדם באחת בצווחה צורמת.

"'אוי תראו חם להם!' אמרה רגש ודמעות בעיניה, היא עצמה את עיניה בריכוז," הכדור עטה כסות ירוקה. "עצים רחבי עלווה הגנו על ראש הקנדרים, ומרבדי דשא הגנו על מדרך רגלם. 'תורי,' חייך חכמה, שנדבק בהתלהבותו של הנאה. הוא עצם את עיניו בריכוז." קול נגינת נבל יפיפייה עלתה מן הכדור "'לאלה יקרא אלפים, שפירושו הנבונים. אורך חייהם ארוך יהיה למען יוכלו לצבור חכמה ודעת.' 'אהם!' אמר סדר, שעיווה את פניו נוכח הקנדרים. 'אצור גזע מסודר, אשר יחיה הרחק מהמולת הארץ.' הוא נשם עמוק ועצם את עיניו." קול תיפוף עמום ואולי קול הלמות פטישים נשמע מין הכדור "'גמדים יהיה שמם שפירושו הישרים.'

"'קצת התלהבות, אחי!' אמרה רגש בחיוך. אור בהק מידה והתפשט על פני הכדור," צליל כינור קופצני עלה מן הכדור. "'לאלה יקרא נימפות, שפירושו האוהבות.' אמרה רגש בהתלהבות.

"'אממ" אמר חכמה ביובש. ואחר שאל: "אחי, האינכם חושבים שהמינים שיצרנו שונים מידי אחד ממשנהו? עצתי היא ליצור מין שיאגד את תכונות כולם!" 'אתן לו את יכולת היצירה!' אמרה מעש. 'ואני אתן לו את השמחה!' אמר הנאה, שולח חיוך מקנטר אל סדר. 'ואף צמח אוסיף לו: הגפן שפריו משמח לבב אנשים ואלים!' 'אולי תתבגר?' שאל סדר בזעם 'את הסדר והצדק אעניק לו למען ילך בדרכים ישרות. ואת השיש אצור למענו למען יבנה ערים גדולות ומסודרות.' "ואני,' אמר חכמה, 'אעניק לו את הצמא לידע." "ואני אתן לו את היכולת לבכות עד כלות ולצחוק עד דמעות." אמרה רגש, שתמיד נטתה לפייטנות מה. 'לאלו יקרא בני אדם,' אמרו כולם פה אחד, 'שפירושו השלמים."

מוזיקה החלה לעלות מן הכדור, צלילי חליל עולזים שמעליהם ומסביבם שולבו צלילי כינור מקפצים. שתי אלה שולבו בנגינת נבל מתוחכמת ויחד איתם קצבי והולם עלה קול תיפוף. "לרגעים ארוכים שררה דממה מרותקת. אלים ובני אדם ישבו מרותקים לצלילים עד שהחלה המוזיקה דועכת בעצבות."

"'אבוי' קרא חוכמה, 'יצירנו רעבים!' הוא הניף את ידיו ופירות החלו מצמחים על העצים ומן האדמה.

'אבוי!' קרא הנאה, בחיקוי כה מושלם שאפילו סדר חייך. 'מה הכיף בלקטוף מזון מן הקרקע?! איפה הכיף? איפה האתגר?' הוא הניף את ידיו והארץ התמלאה בחיים. יצורים מעופפים מילאו את פני הרקיע ודגים את הימים; זוחלים החלו שורצים על הארץ ויונקים קיפצו מסביב. 'לא טוב עשית אחי.' אמר סדר, עדיין מחויך. 'יצורים אלו ירבו ויעצמו עד שיכסו את פני הקרקע' הוא עצם את עיניו והניח ידיו על העולם. נהמה עלתה ממנו ואחריה צחקוק צבוע. 'הנה יצרתי טורפים אשר ישמרו על הסדר הטבעי; כל מין שיתרבה יתר על המידה ייטרף.'

  

"אלף שנה חלפו. החיים אשר על פני האדמה גדלו ושגשגו,  גדלו והשתנו. לא כל בני התמותה נשארו נאמנים לאליהם. אלפים רבים עברו לשרת את רגש שכן האמינו ביופיים של החיים, ובכוחה של האמנות לבטא דברים שאף גדול החכמים לא יבין.  גמדים רבים החלו עובדים למעש; יפה היה בעיניהם צליל הפטיש המכה בסדן, ועונג רב קיבלו מעבודה במתכת ובאבן. בני האדם התחלקו ביניהם איש לפי אומנתו ואהבתו, רבים עבדו למעש; חקלאים, ובנאים, סבלים, ועובדי כפיים אחרים.

מעטים עבדו את הנאה, כוסית של יין בידם ומקל נדודים לצידם יקרו בעיניהם מכל עשייה. מעטים אף יותר עבדו את רגש. אותם בודדים שהרגש היה מרכז חייהם; משוררים מעונים, ציירים ,שחקנים, ודומיהם. בעיניהם כל העולם כולו היה במה ולכולם היו תפקידים במחזה החיים. מתי מעט עבדו את סדר; שופטים ופקידים, ראשי ערים ומלכים. הללו היללו את הסדר שבחיים, את ההרמוניה הטבעית המדויקת. מעטים מכל היו עובדי חוכמה; חוקרים והיסטוריונים, מורים ומלומדים, אנשים ונשים שיקרו בעיניהם שורת נוסחאות על קלף ממורטט מכל מכאובי החיים. רק הקנדרים והנימפות נשארו נאמנים לאליהם. כלואים בתוך טבעם, נהנו גזעים אלו מחייהם ללא מתן מחשבה למכאובי החיים." 

ראש השבט השתהה מעט בעוד חמשת השחקנים שגילמו את האלים נסוגו מין המדורה.

"אלף שנה חלפו" חזר ראש השבט, "ואזי באו צאצאי האלים, מאות שנה צפו הם בעולם המסתחרר תחתם. ועתה החליטו שקצו בצפייה חסרת מעש. רצונם היה ליצור, להוסיף! ממון היא שאספם, דמה של מעש זרם בעורקיה, ולא יכלה לעמוד מנגד בעוד סביבה משתנים דברים." אל המדורה הגיעה אישה, את עורה הבהיר עטפו בגדי משי דקיקים. ועל אצבעותיה המטופחות ענדה טבעות זהב כבדות. "שני הגיע הלוחם." קול פסיעות עזות הרעיד את האדמה שעה שדמות עצומה קרבה אל המדורה. על עורו השחום עטה שריון פלדה עצום, ועל ירכיו השריריות ענד חרב. "אחרון הגיע קסם" אל המדורה הגיע אדם בעל זקן ארוך, גלימתו זהובה ונוצצת ומטה עץ אחוז בידו, סביבו מלופפים נחשים חיים. 

'אחי!' פתחה ממון, מעשי אבותינו אינם שלמים! הביטו בעולם: אדם הרוצה תרנגולת צריך להחליף את הבטטות שהוא מגדל תמורת הדגים ששכנו דג. ורק אז להחליף את הדגים תמורת התרנגולת. זה מגוחך!' אמרה ממון קולה עולה בהתרגשות. 'ובכן, זה נראה קצת מסורבל.' הסכים קסם 'אבל מה את יכולה לעשות בנוגע לכך? הרי את לא יכולה להכריח את בעל התרנגולת לקחת בטטות.!'  'אה! חייכה ממון כאילו חיכתה לשאלה הזאת. 'אני אצור מוצר חליפין בעל ערך קבוע אותו ירצו כולם שכן ניתן יהיה להחליף כל סחורה ישירות בו. הביטו!' קראה והניפה ידה עיגול זהוב צנח אליה מעדנות מהשמים הפתוחים. 'לזאת יקרא כסף! ניתן יהיה להחליף את הדגים תמורת כסף, את הבטטות תמורת כסף, הכול תמורת כסף!'  'הממ...' אמר הלוחם בחוכמה, 'ואיך תשכנעי את כל בני התמותה להשתמש ב"כסף" הזה שלך?' 'בקלות!' חייכה ממון. 'אבוא בחלום אל זקני העם וחשוביו ו"אשכנע" אותם בחשיבות הכסף, הם כבר יעשו את שאר העבודה...' 'וממה יהיה עשוי הכסף הזה?' שאל קסם 'מה ימנע מכולם ליצור לעצמם כסף?' 'ובכן,' אמרה ממון, קמטים עולים על מצחה הבהיר. 'אני אצור שתי מתכות חדשות: "כסף" ו"זהב". המתכות האלה יהיו נדירות, מה שיבטיח את ערך הכסף. הצע וביקוש אתם מבינים...' 'לא' מלמל לוחם, אבל ממון התעלמה ממנו. היא הניחה את ידיה על העולם ופסים כסופים וזהובים צצו על פניו. 'סיימת?' שאל לוחם בשעמום גלוי, 'כן, תרגיש חופשי!'

"'ובכן' אמר לוחם באטיות, 'בני התמותה נהיו חלשים, אין להם אויבים, אין להם דבר שיניעם לשלמות.' הוא הניח את ידיו על הכדור ועצם את עיניו בריכוז. קול נהמה מאיים נישא באויר, חדי העין הבחינו בדמויות מכונפות שהחלו סובבות את הכדור.- "'לאלו יקרא מפלצות. הן יחזקו את רוח האדם וגופו. אדם שלא יצליח לשרוד, ימות.  כך ייווצרו אט אט גזעים חדשים וטובים יותר.'  'קצת קשוח אחי, אך אתה צודק.' אמר קסם. 'בני התמותה נהיו רכים בגופם ובנפשם, אעניק להם כוח שיאפשר להם לתרגל ולחזק את כוחם הנפשי' קסם הניף את ידיו אל על." אור כחול הציף את הכדור "'לזאת יקרא קסם. אדם השולט מספיק בסביבתו הנפשית יוכל לשלוט בסביבתו הפיזית."  

השחקנים התיישבו במקומותיהם בעוד דגם היקום מסתובב מאחוריהם בדממה

  

סיפורי בריאה מפי הברברים. על פי המלומד קוריגן.

---------------------------------------------

הסיפור הזה נוצר כדי להוות רקע למשחק תפקידים שתכננתי להריץ בימים עברו. המשחק - תודה ששאלתם - לא החזיק יותר מידי זמן. דמויות האלים מבוססות באופן חלקי על שיטה בשם אניאגרמה שמחלקת את בני האדם על פי תשעה קווי אופי בולטים. השיטה לא מבוססת מבחינה מחקרית אבל כרקע בסיסי ליצירת דמויות היא נחמדה.

יצרתי את האלים בצורה הזו כי תמיד היה מגוחכת בעיני החלוקה של האלים לאלים טובים ורעים. הרבה יותר מעניין זה אלים בעלי תפיסות פילוסופיות שונות. 

קופים ברקים ופיזיקאים מתוסכלים

קופים ברקים ופיזיקאים מתוסכלים

על צירופי מקרים ומספרים גדולים

אתם נכנסים לחדר ענק בו יושבים אלפי קופים. הקופים שקטים והרעש היחיד שנשמע בחדר הוא רעש ההקלדה המתמשך. הקופים יושבים כפופים מול מחשבים ומקלידים ללא הפסקה. מפעם לפעם אחד מהם מתמתח, שותה מעט מילקשייק בננה וחוזר להקליד. אתם מתקרבים אליהם מופתעים לנוכח המחזה המשונה. על המסך הראשון אתם רואים רצף אקראי של אותיות: חיכדעלץגחעםכע

הטקסט על המסך השני לא נראה טוב יותר: פ,פםחגדנ]נםחע ןרעחן

על המסך השלישי אתם רואים דבר מוזר:

הכוכבים אולי דולקים לשווא,
והחמה בוגדת במרום,
האמת - אולי היא הכזב:
אך אהבתי כולה מתום.

(הטקסט לקוח מהמחזה "המלט" של שייקספיר)

                                  

האם נפלתם על הקוף היחיד ביקום בעל נטיות ספרותיות וחיבה מסוימת לרומנטיקה? יתכן, אך למתמטיקאים יש הסבר משונה יותר. לדבריהם גם אירוע מאוד לא סביר כמו כתיבת יצירה של שיקספיר באופן אקראי לחלוטין יתרחש בוודאות בהינתן מספר מספיק של הזדמנויות -במקרה שלנו מספיק קופים שמכים על המקלדת- במשך מספיק זמן. בצירוף כמובן אספקה מתמדת של מילקשייק בננה. הרעיון זכה לכינוי "משפט הקוף המקליד"

אם נרחיב מעט את הרעיון, כל אירוע שיש סיכוי כלשהו שיתרחש –ולא משנה כמה קטן הסיכוי- יקרה בוודאות בהינתן מספיק הזדמנויות.

בהשראת הרעיון הזה נערך בשנת 2003 ניסוי בידי סטודנטים מאוניברסיטת פלימות' (Plymouth) באנגליה. הסטודנטים הניחו שש מכונות כתיבה בכלוב הקופים בגן חיות .במשך חודש "כתבו" הקופים חמישה עמודים בלבד, שהכילו בעיקר חזרות על האות.S  תוצאות הניסוי לא מפריכות את הרעיון המתמטי של "משפט הקוף המקליד" אלא מראות שמדובר יותר באמירה על טבע ההסתברות ופחות על טבע הקופים.

דרך אחרת לעריכת הניסוי מבצע אתר בשם סימולאטור הקופים של שייקספיר תוכנה זו מדמה הקשות אקראיות  על מקלדת. (באתר הסימולציה טוענים שבין הקשה להקשה הם נותנים "לקופים" זמן להתרבות. לדבריהם אין הגבלה על מספרם שכן הם מקבלים אספקה בלתי מוגבלת של בננות.) התוצאה הטובה ביותר שהתקבלה באמצעות התוכנה הכילה עשרים וארבעה תווים רצופים מתוך מחזהו של שייקספיר- "הנרי הרביעי".

נראה שקופים לא מסתקרנים יתר על המידה מיצירותיו של שיקספיר. אך האם ניתן לראות את החוק הזה פועל במצבים אחרים? אם נחזור על אירוע מספיק פעמים למשך זמן ארוך מספיק האם נקבל "צירופי מקרים" מפליאים?

ניקח אירוע לא סביר אחר, מה הסיכוי שאדם בודד יספוג שבעה! מכות ברק שונות במהלך חייו וישרוד את כולם? הסיכויים הם אפסיים אבל אם ניקח מספר גדול מספיק של בני אדם (כלל המין האנושי) למשך זמן ארוך מספיק (נאמר 100 שנה של תיעוד) אירוע כזה יתרחש בוודאות. 

                              עיר האורות...

              

רוי קליבלנד סאליבן (7 בפברואר 1912 - 28 בספטמבר 1983) היה שומר יערות בפארק הלאומי שננדואה בוירג'נייה. בין השנים 1942 עד 1977, סאליבן הוכה בידי ברק בשבעה מקרים שונים ושרד את כולם. מסיבה זו זכה לכינוי "כליא הברק האנושי". הוא מוכר על ידי גינס שיאי עולם כאדם שהוכה בידי ברק יותר פעמים מתועדות מכל אדם אחר.

סאליבן נולד במחוז גרין בווירג'יניה. הוא היה גבר שרירי עם פנים רחבות ומחוספסות. בשנת 1936 התחיל לעבוד כשומר יערות בפארק הלאומי שננדואה. לאחר שצבר שם "כמושך ברקים" אנשים נמנעו מחברתו מחשש לספוג מכות ברק. הוא נזכר: "הלכתי פעם עם מפקד השומרים כאשר ברק הכה הרחק מאיתנו". המפקד אמר "אראה אותך מאוחר יותר". ב28 לספטמבר 1983, בהיותו בן 71 סאליבן התאבד בירייה עקב אהבה נכזבת.

                       

הפגיעה הראשונה ארעה באפריל 1942. הוא הסתתר מסופת רעמים מבגדל תצפית. המגדל, שזה עתה נבנה לא הכיל כליא ברק, המבנה חטף שבע או שמונה מכות ברק והחל לעלות בלהבות. סאליבן זוכר ש"האש מילאה את המקום". הוא רץ החוצה וכמה מטרים מחוץ למבנה חטף את מכת הברק שהוא מחשיב לגרועה ביותר. הברק הותיר רצועה שרופה בעובי סנטימטר וקצת לכל אורך רגלו הימנית עד לבוהן והותיר חור בנעלו. 

הפגיעה השנייה התרחשה ביולי 1969. הוא ספג את הברק בזמן שנסע במשאית על כביש הרים - מדובר באירוע חריג שכן גוף המתכת של הרכב מגן בדרך כלל על הנוסעים בתוכו - הברק הכה תחילה בעצים סמוכים והוסט אל תוך החלון הפתוח של המשאית. הפגיעה גרמה לסאליבן לאבד את הכרתו ושרפה את הגבות, עפעפיים, ורוב השיער שלו. המשאית המשיכה להתקדם ללא שליטה עד שנעצרה סמוך לקצה צוק. 

ב1970 סאליבן ספג מכת ברק בחצר ביתו. הברק פגע בשנאי כוח סמוך וממנו קפץ אל כתפו השמאלית, צורב אותה. 

ב1972, סאליבן עבד בתוך תחנת שומרי יערות בפארק הלאומי שננדואה כשפגיעת ברק נוספת אירעה. הברק העלה את שערו באש . הוא ניסה לכבות את הלהבות בעזרת הז'קט שלו. לאחר מכן רץ לחדר המנוחה וניסה להכניס את ראשו מתחת לברז מים כאשר לא הצליח השתמש במגבת רטובה במקום. למרות שמעולם לא היה אדם שסובל מפחדים, לאחר מכת הברק הרביעית סאליבן החל להאמין שכוח כלשהו מנסה להשמיד אותו. הוא החל לפתח פחד מהמוות ובמשך חודשים בכל פעם שנלכד בסופה בזמן נהיגה היה עוצר את הרכב ונשכב על הספסל הקדמי עד שהסופה הייתה פוסקת. בנוסף, הוא החל להסתובב עם מיכל מים ולהאמין שבצורה כלשהי הוא מושך אליו ברקים גם אם הוא עומד בתוך קהל מלא אנשים. 

ב7 לאוגוסט 1973, בזמן שסייר בפארק סאליבן ראה ענני סופה מתחילים להיווצר, ונסע משם במהירות. הענן - כך תיאר מאוחר יותר - נראה כעוקב אחריו. כאשר חשב שהתרחק מספיק הוא החליט שיהיה בטוח יותר מחוץ למשאית. רגע אחרי שיצא ממנה ספג את מכת הברק החמישית שלו. הברק העלה את שערו באש, ירד דרך זרועו השמאלית המשיך לרגלו השמאלית והעיף את נעלו. לאחר מכן המשיך הברק אל רגלו הימנית ופגע בה מתחת לברך. עדיין בהכרה סאליבן זחל אל המשאית שלו ושפך על עצמו את מיכל המים ששמר בהישג יד. 

ב5 ליוני 1976 הוא ספג מכת ברק שפגעה בקרסולו. דווח שהוא שהוא ראה ענן וחשב שהוא עוקב אחריו. בזמן שניסה לברוח ממנו ספג את מכת הברק.

בשבת בבוקר, ה25 ליוני 1977, סאליבן ספג מכת ברק בזמן שעסק בדיג בבריכת דגים. הברק פגע בחלק העליון של ראשו, חרך את שערו והמשיך מטה שורף את חזהו ואת בטנו.

כל שבעת הפגיעות תועדו על ידי המפקח של הפארק הלאומי שננדואה ר. טיילור הוסקין ואושרו בידי רופאים. סאליבן עצמו אמר שמכת הברק הראשונה שספג ארעה לא ב1942 אלא הרבה לפני. לדבריו בזמן שהיה ילד עזר לאביו לקצור חיטה בשדה כאשר ברק פגע בלהב החרמש שלו בלי לפגוע בו. היות שלא היה מסוגל להוכיח את הטענה הזו הוא נמנע מלטעון אותה.

גם אשתו של סאליבן ספגה פעם אחת מכת ברק. כאשר סופה הופיעה במפתיע בזמן שתלתה כביסה בחצר האחורית של ביתם. סאליבן עזר לה באותו זמן אך הוא עצמו לא נפגע.

לסיום: ברמן אחד הבחין בתופעה משונה אצל אחד הלקוחות שלו. הלקוח – אדם מבוגר בעל חזות מכובדת- היה מתיישב בשולחן לשני אנשים ומזמין שתי כוסות בירה מאחת היה לוגם במהלך הערב ואת השנייה הניח מול הכיסא השני. בסיום הערב היה האיש שותה את הכוס השנייה ועוזב את הבר. אחרי כמה ימים הברמן נשבר וניגש לשאול אותו לפשר המנהג המוזר.  "תראה" אמר לו האיש "אני פרופסור לפיזיקה ועל פי תיאוריית הקוואנטים יש סיכוי מסוים שבכיסא שמולי תופיע בחורה יפיפייה מיקום מקביל. אני רוצה להיות מוכן להזמין אותה לכוס בירה ברגע שזה יקרה. "אה" אמר הברמן "מעניין, אבל  יש כאן בבר עשרות בחורות יפות למה שלא תתחיל עם אחת מהם?" "נו, באמת" אמר הפרופסור "מה הסיכוי שזה יקרה?!" 

הסיפור הפשוט של בריאת העולם - עזיז סובחי

לאחרונה התחלתי לעבוד כחובש מאבטח בטיולים.
בטיול האחרון בעודנו צופים על מכתש רמון זכיתי לשמוע את הסיפור הבא שכתב מורה דרך בשם עזיז סובחי:

הסיפור הפשוט של בריאת העולם / עזיז סובחי

והנה תמה הבריאה, אלוהים יושב על ספו של יום ומביט במלאכת כוחו, והיא כלילת יופי וזוהרת.
"הצרה ; חשב שאין עתותי בידי לדאוג לכל הדברים שיצרתי"
וכך נשא קולו - קול דממה דקה וקרא לשריו למען יחלק את העולם בניהם.
                          



ראשון הופיע האוקיינוס: "אתה שבאת אלי ראשון, תקבל את רוב שטחו של העולם. מים רבים יהיו לך, סערות, שפעת יצורים מקטני עולם ועד לוויתן. לך עושרו של העולם. לך תהומות, אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח".
                            

שני הופיע שר היער : "טוב  שהגעת בזמן אמר אלוהים. בדיוק הרהרתי - מתי תוכל לקחת לך את כל העצים, החורשות, הנחלים והנהרות. לבד מכל אלו לך יהיו כל יערות העד. הסבך, מעינות, ושבילים נסתרים, נחשי ענק, פרפרים צבעוניים, תנינים. אליך יבואו כל ההרפתקנים, כל מחפשי הצרות, כל מחפשי האוצרות...

שר ההרים קיבל פסגות נישאות, שבילים על פי תהום, שלג עולמים, אליו יבואו המתבודדים, המשוררים וההוגים.

שר הערבה קיבל מרחבים וסוסים דוהרים - אליו יבואו כל אוהבי החופש.

זהו חשב אלוהים הטוב שכבר היה די עייף וכבר רצה לחזור לביתו.
והנה מופיע אחרון ומאחר, זקן, בלוי ועני... המדבר.
ואלוהים שתק... והמדבר שתק...
                              

נשא אלוהים הטוב עיניו ואמר: "איחרת מאוד וכבר נתת את כל שראוי לאחרים".
חייך המדבר רגע וענה :
"מה שאתה נותן - שלך לתמיד, ומה שאתה שומר תאבד לעולם. וכל שיש לך לתת ראוי הוא".
ואלוהים שתק... חייך ואמר:
כבר אין לי מים רבים לתת לך בן- ובאומרו זאת כמו נקרעה המילה מלבו, רק מעיינות מעטים, ונחלי אכזב. רק שיחים שדופים, רק סלעים קרחים. פתח את שק הרוחות ומתוכו זינקה רוח קדים הלא היא "השרקייה", מתוכו יצא החמסין. רק צמא ורעב נותרו לי עבורך בן. ניער את השק וכל חולות המדבר ננערו ממנו ארצה וכך נעורו כל יצורי הלילה, כולם קטנים ושדופי מראה.

ואלוהים הטוב שתק וחייך.
והמדבר שתק וחייך.

אלוהים הטוב אמר "ארץ משא ומסה עשיתיך, עכשיו הנני לעשותך ארץ מסע - אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח, כל אוהבי החופש, כל אוהבי הבדידות, וכל מחפשי הצרות והאוצרות, וכל ההרפתקנים הנביאים המשוררים ועוד.
והיות שאתה כל כך עני, כל כך מר וקשה אתה תהיה אבן הבוחן של כל הדברים הגדולים באמת...

"ויהי ערב ויהי בוקר - יום אחד"

על עובדי מדינה וחיילים

מעולם לא הייתי עובד מדינה אבל אני חייל כמעט שלוש שנים ויש תכונה המשותפת לשנינו. אי אפשר לפטר אותנו.

לאחרונה הקדשתי מעט מחשבה להשלכות של המצב הזה על המוטיבצייה שלי ורמת העבודה שאני מבצע. בימים אלו כאשר אני קרוב לשחרור אין לי שום אינטרס להשקיע בעבודתי, שום סיבה להגדיל ראש, או לחפש מקומות נוספים בהם אני יכול להשפיע ולתרום. 

אסביר:

הסיבה היחידה בשלה צה"ל -או כל גוף עיסקי למעשה- מגייס חיילים היא בשל התועלת הגלומה בהם. חיילים יכולים לשמור, לעשות תורנויות מטבח, לתפוס תקנים וכו'. ההשלכה הישירה של העובדה הזו היא שברגע שהחייל מפסיק להביא תועלת  -לא עולה לשמור, לא עושה תורנות מטבח - הצבא מאבד כל אינטרס להחזיק אותו. 

הצבא שמפגין רציונליות מפתיעה נמצא במצב בו הוא נאלץ לקבל את דרישות החייל תנאים טובים יותר, מעבר בסיס וכו'. שכן כרגע הוא לא מפיק מהחייל שום תועלת אבל לאחר שיבצע את עסקת החליפין עם החייל תקבל מעבר בסיס ובתמורה תעבוד שם הוא יקבל תמורה מסויימת גם אם פחותה מהרווח ההתחלתי שהיה יכול להפיק מהחייל.

גישה זו לא אידאלית מבחינת החייל שכן הצבא מעמיד תנאים מרתיעים בדרך ובכך הופך אותה לפחות משתלמת. חייל שיחליט להפסיק לשמור יקבל ריתוקים ואולי אף כלא כדי להרתיע אותו כמו גם למנוע מאחרים ללכת בעקבותיו.

זו דרך אחת להפיק תועלת מהמצב (הצבא הרי לא יפטר אותי ויגייס מישהו אחר במקומי) הדרך השנייה דורשת פחות סיכון עצמי אבל מזיקה לצבא לא פחות. 

הקטנת ראש: אעשה את המוטל עלי במינימום הנדרש כדי שלא יאשימו אותי בסירוב פקודה. לא אגדיל ראש, לא אשקיע ולא אתנדב. האמצעי היחידי של הצבא למנוע מצב כזה (אי אפשר להעניש חייל על כך שהוא לא משקיע) הוא להציע פרסים למשקיעים אם תצטיין תצא לקצונה/פיקוד/חובשים. ברגע שחייל החליט שהפרסים המוצעים לא שווים את ההשקעה הנדרשת מצידו הצבא לא יכול לגרום לו להשקיע. 

מה הפיתרון? להחזיק את חרב הפיטורין מעל ראש החייל. 
בקצרה צבא מקצועי. מצב בו הצבא מחזיק את החיילים בחוזה -ממש כמו עובדים באזרחות, וברגע בו הם לא מביאים תועלת הוא יכול לפטר אותם.

שתי הערות קצרות לסיכום:

1. אני לא מתייחס לחיילים שמאמינים בערך התרומה למדינה אני רק מצביע על ההשלכות של החזקת  חיילים חסרי מוטיבצייה.

2. אם יש מישהו בעל רקע בתורת המשחקים אשמח להתייחסות לפוסט מהפן הזה.