על רס"רים ואלוהים

תאוריית התכנון התבוני גורסת שהחיים על כדור הארץ מורכבים ומתוחכמים מכדי שיתפתחו בכוחות עצמם. לפיכך חייבת להיות ישות תבונית שיצרה את כל החיים בכדור הארץ כפי שהם.

ישנם שלל טיעונים מדעיים השוללים את התאורייה הזאת מכל וכל ואני הייתי רוצה להוסיף את תרומתי הצנועה למאמץ.

כל מי שישהה דקות ספורות בחברתו של רס"ר, יתבונן בעשן הסיגריות המסתלסל מעלה מזוית פיו. יאזין למוזיקה המזרחית שהוא טוען להיותה "המוזיקה הטובה ביותר". ישמע את שלל ההבלים שהוא פולט בחוסר הבנה מושלם ובביטחון עצמי מוחלט. יבין בוודאות שאין סיכוי בעולם שישות תבונית אחראית ליצירתם של נגדי המשמעת.

הקשר בין רס"רים לאלוהים לא נעצר בנקודה זאת. כשהייתי חייל צעיר ניסיתי נואשות למצוא את ההיגיון בפקודותיהם. לשווא, ככל שהתאמצתי עדיין נראו לי דרכי פעולה אחרות יעילות במידה רבה. כשניסיתי להסביר להם את היתרונות הגלומים בעבודה בדרכי שלי נתקלתי בתגובות שנעו בין "אתה חייל חצוף" לבין "דברים שאתה לא מבין בצבא אינם מטופשים, הם תוכננו בידי אנשים בעלי יותר ידע וניסיון ממך"...

לבסוף חוויתי הארה אל מנהגי הרס"רים יש להתייחס כאל דת. אין טעם לרדת לפשרם או לצפות להסבר הגיוני. תוריד את הראש תהנהן וכך תחסוך לעצמך זמן רב של תהיות ועוגמת נפש.

תפיסה זו נכונה לא רק לרס"רים. אל כל אדם שמאמין ברעיון כלשהו בניגוד להיגיון הבריא ולראיות בשטח יש להתייחס כך.

הכנות לשביל ישראל

אני מתכנן לעשות את שביל ישראל לאחר השחרור שלי.

רוב הציוד מוכן, התחלתי להתאמן כדי להגיע בכושר, 

אני יודע איפה אני מתחיל ומתי.

 

רק דבר אחד לא ברור לי, מתי בעצם החלטתי שאני רוצה לצאת לשביל?

כאשר מדובר בעולם הפיזי הסובב אותנו קל להגיד מה גרם למה: 
הטמפרטורה עלתה כי הוסיפו עץ לאח, הרכב החליק כי היה שמן על הכביש, הלווין נשאר במסלולו כי סך הכוחות שפעלו עליו נותרו בשיווי משקל.

אם נחזור אחורה מספיק בחיפוש אחר הסיבה הראשונית נגיע אל תורת הכאוס ואל פרפרים שמנופפים בכנפיהם אבל אני לא מעוניין לגרום להוריקנים אז נימנע מזה.

כאשר אנחנו מדברים על בני אדם העניינים הופכים למורכבים בהרבה. 

אני מעוניין ללכת את שביל ישראל זה נתון. 
השאלה היחידה היא למה?

האם זה חלק מהמוסכמה החברתית לפיה כל חייל משוחרר צריך לארוז תיק לצאת למדינת עולם שלישי (רצוי עם כמה מחלות אקזוטיות וללא שרותי הגיינה בסיסים)?  נראה לי שלא. אחרי הכל השביל נמצא בארץ כך שהוא לא מספק את אלמנט הבריחה מהיום יום.

האם זו השראה מאחותי שעשתה את השביל לפני מספר שנים?
יתכן, למרות שהרצון לבצע את השביל הופיע אצלי הרבה שנים מאוחר יותר.

אין רגע ספציפי שאני יכול להגיד שבו החלטתי שאני יוצא לשביל.

חוסר הידיעה הזה פותח עולם שלם של שאלות על תפיסת העצמי שלנו. אם כל החלטותי נובעות מגורמים חיצונים מהו האני? סך ההשפעות הסביבותיות?

הבודהיסטים לקחו את השאלה הזאת לנקודת קיצון מעניינת

בטקסט הבודהיסטי "שאלותיו של המלך מילינדה" מופיע הקטע הבא:

נַגַסֵנַה, נזיר בודהיסט מואר, נשאל על ידי המלך מִילִינְדַה היווני
מהו אותו דבר אשר מכנים 'אדם' אם הבודהה טוען לחוסר עצמיות.
"כיצד הגעת לכאן?" שאל הנזיר את המלך 
"במרכבה" ענה לו המלך. 
"המרכבה הזאת" שאל הנזיר "האם היא בנויה מקרשים וגלגלים? 
האם היא מכילה מסמרים ובד?" 
"כן" ענה לו המלך.

"האם הקרשים הם המרכבה?" שאל הנזיר

"לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם הגלגלים הם המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם המסמרים הם המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"האם הבד הוא המרכבה?" שאל הנזיר

לא" ענה לו המלך "הם רק חלק מהמרכבה"

"מהי אם כך המרכבה"? שאל הנזיר

"הכינוי שאנו נותנים לצירוף של כל אלה" ענה לו המלך "הקרשים והגלגלים המסמרים והבד. השם "מרכבה" מתאר את הדבר שנובע מהצירוף של כולם ביחד אך המרכבה אינה נמצאת באף אחד מין הדברים האלו ולא מחוץ להם"

"בדיוק כך" אמר הנזיר "גם המילה "אדם" הנה שם לכל אותם מרכיבים או תופעות פיזיות ומנטליות המרכיבות אותו. אדם אינו סך כל המרכיבים האלו אלא השם או הכינוי למכלול התופעות האלו. כאשר קיימים הצירופים האלו יחד מכנים זאת "אדם" אך אין בו דבר שניתן לזהות אותו כמהות שלו."

מצד שני אולי אין טעם -ואפשרות- לאתר את ההתחלה

יואב בלום בפתיח לספרו מצרפי המקרים כותב:

הביטו בקו הזמן.

כמובן הוא רק אשלייה. הזמן הוא מרחב, לא קו.

אבל לצורך העניין הביטו בקו הזמן.

צפו בו, זהו כיצד כל אירוע בו גורם ונגרם, נסו לאתר את תחילתו.

לא תצליחו, כמובן.

לכל עכשיו יש לפני.

......

הביטו שוב בקו הזמן.

מצאו את הנקודה הנכונה, הניחו אליה את האצבע ופשוט החליטו, "זו ההתחלה."

היסטוריה של מנזרי הדממה

28/03/1112 במערות

היינו שלושה, זאת הייתה משלחת חקר מערות סטנדרטית ביולוג, גיאולוג, וסייר. הגענו לאתר העתידי של מושבת אלפא. הזרעתי את האגם בחיידקים. בעוד שבוע כשהאוכלוסייה שלהם תגדל מספיק אוסיף דגי מערות וסרטנים. בעוד כמה שנים כששרשרת המזון המקומית תתבסס מספיק נוכל להוסיף כמה טורפי על.

שיפרתי את תנוחתי על תיק הגב ולגמתי בהרהור מסיידר התפוחים. "שקט כאן" אמרתי ספק לשותפי ספק לחלל המערה העצום "אני אוהב את זה". מקס הרים מבט אלי מתבשיל הבשר "לא ימשך הרבה זמן. עוד שנה יתחילו לבנות כאן. עוד חמש שנים יתחילו לגור כאן". "אני יודע, אבל זה עדיין מבאס. אף לא הייתי במקום כל כך שקט. תמיד היו לידי עוד אנשים"

בדרך חזור ניסיתי להתענג על הדממה, בקרוב אחזור אל השמש הארגמנית, אל השאון תמידי של מיליוני בני אדם נעים ונדים, פרסומות מיועדות ישירות אלי, סרטים רעש. כל זה נראה מתועב בעיניי אחרי שבועות הדממה מתחת לאדמה. חשבתי אל העתיד התוכניות היו ידועות לכל. תוכננו מאה ערים תת-קרקעיות כל אחת תכיל חמישים מליון איש חיים כל חייהם בצפיפות, בלי רגע של פרטיות בלי רגע של דממה.

המחשבה המשיכה ללוות אותי בשבועות הקרובים חשתי מחנק, הרעש ליווה אותי בכל אשר הלכתי, ניסיתי להימנע ממקומות צפופים אך ללא הועיל. התחלתי לעשות את מרבית עבודת הניירת מהבית ולהגיע רק לצורך ניסויי המעבדה. אבל כשהתעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. באותו יום הלכתי להתפטר, הבוס שלי ניסה לשכנע אותי שאני סובל מטראומת סוף העולם ולבסוף סגרנו על חופשה ללא תשלום למשך חודש. קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לאוסטרליה לאותו לילה.  ישנתי בסידני בלילה ובבוקר לקחתי טיסת המשך לניו זילנד. שם שכרתי ג'יפ אותו העמסתי במזון ודלק לשבועיים ויצאתי לשטח.

באותו ערב אוחז ספל תה מול רקיע עטור כוכבים מצאתי שוב את הדממה של המערות, מצאתי שוב את עצמי.

שבוע מאוחר יותר הגעתי אל קפה אינטרנט בעיירת דייגים שוממת. כתבתי, עיוור לזמן החולף לוגם בהיסח הדעת מהקפה המתקרר. כתבתי בלי תכנון ובלי מטרה כשסיימתי היה בידי תיאור בקווים כללים של מנזרי הדממה ושל החוויות שהובילו אותי לכך. "כל אדם זקוק לפינה שקטה, מקום בו יוכל להיות עצמו. בני האדם עוברים כעת לחיות מתחת לאדמה, בערי ענק תת-קרקעיות, צפופות ורועשות. לא אוכל להכחיש את ההכרח שבהגירה אבל באותה נשימה אני יודע שלא אוכל לחיות בצורה כזו. הפיתרון ברור, ראיתי את המנהרות היוצאות מהמערה הראשית, הפתחים הרבים היוצאים אל הלא נודע. כל שעלי לעשות הוא למצוא מקום מתאים במרחק כמה שבועות הליכה מהמושבה ליצור בו חוות מזון ולעבור לגור שם יחד עם כל אדם שירצה להימלט אל הדממה. העלויות לא יהיו גבוהות אם נגדל לעצמנו את המזון ונארח מטיילים מזדמנים. כחלק מהשאיפה לאיזון –ואולי לתנועת נגד- לעולם הרועש נמנע מחיבור לאינטרנט ומאחזקת מקרני סרטים והולוגרמות. איני לודיסט, אין רע בטכנולוגיה. אבל ההצפה של התודעה ברעש בעת הזו היא מוגזמת.  

המנזר לא יהיה קשור לדת. כל אדם זכאי להאמין באשר ירצה, אין חוקים להוציא אלו:

אדם צריך לממן את שהותו במקום אם בעבודה ואם בתשלום.

אלימות ונשק אסורים במנזרים.

המקום יהיה פתוח לכל. דת, מין, וגזע, הם חסרי משמעות במנזרים.

עד כאן כתב ג'ון קרן מייסד המסדר. ב18/11/2178 הוא מת מאוטם שריר הלב מוקף בחסידיו וממשיכי דרכו. הוא נקבר במנזר הדממה של מושבת אלפא וחסידיו פוקדים את המקום מידי שנה מתוך כבוד לאיש ששינה את העולם בכך שנמנע מלדבר.

כיום ישנם חמישה מנזרים ועשרות אלפי אנשים שמורשתו של ג'ון נגעה בחייהם.