28/03/1112 במערות
היינו שלושה, זאת הייתה משלחת חקר מערות סטנדרטית ביולוג, גיאולוג,
וסייר. הגענו לאתר העתידי של מושבת אלפא. הזרעתי את האגם בחיידקים.
בעוד שבוע כשהאוכלוסייה שלהם תגדל מספיק אוסיף דגי מערות וסרטנים. בעוד כמה שנים
כששרשרת המזון המקומית תתבסס מספיק נוכל להוסיף כמה טורפי על.
שיפרתי את תנוחתי על תיק הגב ולגמתי בהרהור מסיידר התפוחים. "שקט
כאן" אמרתי ספק לשותפי ספק לחלל המערה העצום "אני אוהב את זה". מקס
הרים מבט אלי מתבשיל הבשר "לא ימשך הרבה זמן. עוד שנה יתחילו לבנות כאן. עוד
חמש שנים יתחילו לגור כאן". "אני יודע, אבל זה עדיין מבאס. אף לא הייתי
במקום כל כך שקט. תמיד היו לידי עוד אנשים"
בדרך חזור ניסיתי להתענג על הדממה, בקרוב אחזור אל השמש הארגמנית, אל השאון
תמידי של מיליוני בני אדם נעים ונדים, פרסומות מיועדות ישירות אלי, סרטים רעש. כל
זה נראה מתועב בעיניי אחרי שבועות הדממה מתחת לאדמה. חשבתי אל העתיד התוכניות היו
ידועות לכל. תוכננו מאה ערים תת-קרקעיות כל אחת תכיל חמישים מליון איש חיים כל
חייהם בצפיפות, בלי רגע של פרטיות בלי רגע של דממה.
המחשבה המשיכה ללוות אותי בשבועות הקרובים חשתי מחנק, הרעש ליווה אותי
בכל אשר הלכתי, ניסיתי להימנע ממקומות צפופים אך ללא הועיל. התחלתי לעשות את מרבית
עבודת הניירת מהבית ולהגיע רק לצורך ניסויי המעבדה. אבל כשהתעוררתי בוקר אחד
וגיליתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. באותו יום הלכתי
להתפטר, הבוס שלי ניסה לשכנע אותי שאני סובל מטראומת סוף העולם ולבסוף סגרנו על
חופשה ללא תשלום למשך חודש. קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד לאוסטרליה לאותו לילה. ישנתי בסידני בלילה ובבוקר לקחתי טיסת המשך לניו
זילנד. שם שכרתי ג'יפ אותו העמסתי במזון ודלק לשבועיים ויצאתי לשטח.
באותו ערב אוחז ספל תה מול רקיע עטור
כוכבים מצאתי שוב את הדממה של המערות, מצאתי שוב את עצמי.
שבוע מאוחר יותר הגעתי אל קפה אינטרנט בעיירת דייגים שוממת.
כתבתי, עיוור לזמן החולף לוגם בהיסח הדעת מהקפה המתקרר. כתבתי בלי תכנון ובלי מטרה
כשסיימתי היה בידי תיאור בקווים כללים של מנזרי הדממה ושל החוויות שהובילו אותי
לכך. "כל אדם זקוק לפינה שקטה, מקום בו יוכל להיות עצמו. בני האדם עוברים כעת
לחיות מתחת לאדמה, בערי ענק תת-קרקעיות, צפופות ורועשות. לא אוכל להכחיש את ההכרח
שבהגירה אבל באותה נשימה אני יודע שלא אוכל לחיות בצורה כזו. הפיתרון ברור, ראיתי
את המנהרות היוצאות מהמערה הראשית, הפתחים הרבים היוצאים אל הלא נודע. כל שעלי
לעשות הוא למצוא מקום מתאים במרחק כמה שבועות הליכה מהמושבה ליצור בו חוות מזון
ולעבור לגור שם יחד עם כל אדם שירצה להימלט אל הדממה. העלויות לא יהיו גבוהות אם
נגדל לעצמנו את המזון ונארח מטיילים מזדמנים. כחלק מהשאיפה לאיזון –ואולי לתנועת
נגד- לעולם הרועש נמנע מחיבור לאינטרנט ומאחזקת מקרני סרטים והולוגרמות. איני
לודיסט, אין רע בטכנולוגיה. אבל ההצפה של התודעה ברעש בעת הזו היא מוגזמת.
המנזר לא
יהיה קשור לדת. כל אדם זכאי להאמין באשר ירצה, אין חוקים להוציא אלו:
אדם צריך
לממן את שהותו במקום אם בעבודה ואם בתשלום.
אלימות
ונשק אסורים במנזרים.
המקום
יהיה פתוח לכל. דת, מין, וגזע, הם חסרי משמעות במנזרים.
עד כאן
כתב ג'ון קרן מייסד המסדר. ב18/11/2178 הוא מת מאוטם שריר הלב מוקף בחסידיו
וממשיכי דרכו. הוא נקבר במנזר הדממה של מושבת אלפא וחסידיו פוקדים את המקום מידי
שנה מתוך כבוד לאיש ששינה את העולם בכך שנמנע מלדבר.
כיום
ישנם חמישה מנזרים ועשרות אלפי אנשים שמורשתו של ג'ון נגעה בחייהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה